<h1>מרדכי הלכ' מקואות סימן תשמ"ז</h1>
<h2>דף סו:</h2>
נתר מקטף מזיא, נותק את השערות ושמא נשתייר על ראשה וחוצץ. אהל מסריך את השיער, מדביק השיער (בנתר) זה עם זה וחוצץ. אשה לא תחוף אלא בחמין, ואפילו בחמי חמה [מותר], משום [חמין] דמשרו מזייא. הכי גריס רב אלפס ור"ח, וצריך לפרש משרו מזיא לשון שריה, שהשער נחפף היטב על ידם. אבל רש"י גריס אשה לא תחוף אלא בחמין, אבל בקרירי לא דמשרו מזיא, מקשין את השיער ונעשה בצים בצים, לשון שריר וקים. כך פסק בפסקי הרא"ם (בר"י) [בס"י]. מדיחה קמטיה קודם טבילה, כגון תחת אצילי ידיה ותחת שוקיה שלא יהא דבר חוצץ (בין) [ובית] הסתרים, והיינו לפנים כגון בנקבי החוטם והאזנים ולפנים מן השפה.
<h2>דף סז.</h2>
ותנן במתני' בפ"ח דמסכת מקואות [מ"ה] נדה שנתנה מעות בפיה [וטבלה], טהורה מטומאת נדה, אבל טמאה היא על גבי רוקה, שנתלש קודם טבילה, וטמאה [מתורת מגע] רוקה, מטמאה במגע ובמשא. נשכה שערה בפיה, ולא באו המים בשערה, (או נתנה ידיה על שערה) או קפצה ידה, שסגרה ידה, קרצה שפתיה, שהדביקתם בחוזק זו בזו, מלשון לקרוץ בצפורן. האוחז באדם וכלים ומטבילן, טמאין כאלו לא טבלו, דלא באו מים במקום אחיזתן. ואם הדיח ידו [במים] קודם אחיזתו טהורה, לפי שהמשקה שעל ידו מתחבר למי מקוה, ואין כאן חציצה. [שם פ"ט מ"א] אלו חוצצין באדם, משום דבסיפא קתני אלו חוצצין בכלים, ומשום הכי קתני ברישא אלו חוצצין באדם. שבראשי הבנות, בריש פרק במה אשה [שבת נ"ז ע"א] אמר שבראשי הבנות אכולהו קאי, דבראש דוקא חוצצין ולא בצואר, לפי שאין אשה חונקת עצמה. [מ"ב] קלקלי הלב והזקן, כמו קלקלי וחבק דפ' במה אשה [שם ס"ד ע"א]. ובערוך פירש כגון שיער בית השחי או בלב והשערות נעשית כקלקלי. ובית הסתרים של האשה, פירוש שער בית הסתרים שבאשה, אם יש שם קלקלי שיער. לפלוף שבעין, צואה שחוץ לעין, מתיבשת וחוצצת. וגלד שחוץ למכה, שזב לחלוחית המכה ומתיבש חוץ למכה. שרף היבש, שרף היוצא מן הפרי או מן האילן והשרף דבוק בבשרה. גלדי צואה שעל בשרו, כשיש [זיעה מרובה על בשרו מתיבשת ונעשה] גלד. המלמולין, פירש בערוך אדם שידיו מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה או בצואה ומולל ידו אחת אל חברתה נעשית ידיו כמין גרגרות של שעורים, והעיקר מן וקטפת מלילות בידיך [דברים כ"ג]. טיט היון, טיט הבורות, שהוא עב ונדבק בחוזק. [גץ יוני], טיט הדרכים. [מ"ג] (בית) [ובית] הסתרים באיש, דאיש אינו מקפיד, אבל אשה מקפדת פן תתגנה על בעלה. [מ"ד] לפלוף שבעין, שמחמת שהעין מדמעת תדיר אינו יכול להתיבש. לכלוכי צואה שעל בשרו, וצואה שתחת הצפורן, סיפא מיירי בלח דאי ביבש היינו גלדי צואה ובצק שחוצצין. תניא בתוספתא [פ"ו ה"ה] צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר, והטיט והבצק שתחת הצפורן אפילו כנגד בשר הצפורן חוצצין. (פי' ר"י בתשובה שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאוד, כגון טיט של יוצרים, אבל לא בטיט אחר וצואה, ותדע שכן, דתנן במסכת מקואות אלו שאינן חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן. עוד אמר ר"ת דאפילו בטיט ובצק אם יש ממנו כ"כ מעט שאינו מקפיד אינו מזיק, דמיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ. ר' יונתן כו' מ"י).
ר' יונתן בן יוסף אומר צפורן שפירשה רובה אינו חוצצת, משמע דוקא רובה, דרובה ככולה, אבל פירשה מיעוט חוצצת. כיון דעומדת לפרוש וכבר התחילה לפרוש. אבל צפורן גדולה יותר מדאי אע"פ שעתיד לקצצה אינו חוצצת, כל כמה שלא פירש כלל. תניא בתוספתא (פ"ו ה"ד) הנזמים השירים והטבעות אוצין חוצצין, רפין אינן חוצצין, אוצין פי' דבוקים בחוזק, כמו אוצצא שבתלמוד. ונהגו הנשים לחתוך הצפרנים קודם טבילה, מפני חששא של טיט ובצק שתחת הצפורן. וכשאירע טבילה בחול המועד, תחתוך הצפרניים בשיניה או דרך שינוי, דבמועד קטן [י"ח ע"א] אמרינן דאין אסור לגלח הצפרנים אלא בנגיסטרי, פירוש במספרים, וה"ה בסכין. הלכך נכון הדבר ששפחתה כותית תגלחה, ואמירה לכותית מותר במקום מצוה, אם אין לה כותי תנקר בטוב הטיט שתחת הצפורן ודיה. תנן בסוף מקואות [פ"י מ"ח] חץ שהוא תחוב באדם, בזמן שהוא נראה חוצץ, ואם אינו נראה אינו חוצץ, וטובל ואוכל בתרומה. ותניא בתוספתא [פ"ח ה"ד] אם קרם עליו העור, דברי הכל אינו חוצץ. בד"א בשל מתכת אבל בשל עץ חוצץ. וטעמא משום דבשל מתכת עיילי ביה מיא טפי מבשל עץ, דשל עץ נדבק עם הבשר וחייץ. ואם קרם עליו העור אינו חוצץ לדברי הכל. פירש ר"י דדוקא בנראה חוצץ אם [לא] קרם עליו העור, אבל אם כל כך בעומק שאינו נראה, אינו חוצץ אפילו בלא קרימת עור, כדמשמע בסוף המשנה, וכן פסק הרב רבי שמואל בר אברהם הלוי, ועל אשה שהיה לה נפח על מקום הצפורן ולא היתה יכולה לא לחתוך ולא לחטטה, אם נפוחה כל כך שאין הטיט נראה שתחת הצפורן אינו חוצץ, ואם לאו חוצץ.
<h2>דף סז:</h2>
(בפ"ב) [הלכות טבילה. בפרק בתרא] דנדה אמר רב נדה בזמנה, כלומר נדה כשהיא טובלת בזמנה לסוף ימי נדה, אינה טובלת אלא בלילה. ושלא בזמנה, אם היא [טובלת] לאחר זמנה, יכולה היא לטבול בין ביום ובין בלילה. [*ר' יוחנן אומר אף שלא בזמנה] [ר' יוחנן אומר בין בזמנה בין שלא בזמנה] לא תטבול אלא בלילה, משום סרך בתה, [שאם היתה טובלת שלא בזמנה ביום, הבת תהיה סבורה שהוא יום שביעי, ותעשה כן היא לעצמה ותטבול ביום שביעי]. משום ארוותא, פירוש אריות שהולכין בלילה. משום גנבי, גנבים שהולכים בלילה. משום אבולאי, כדפירש רב אלפס מערות וגומות היו בין [העיר ובין] בית הטבילה שמא יפלו הנשים בהם ויסתכנו, ורש"י פירש עובדי כוכבים ששומרים שערי העיר בלילה, ושמא יזיקום כשהולכים לנהר. האידנא, בזמן הזה שעושין כר' זירא, יכולה לטבול ביממא דשבעה, דאי ודאי זבה היא מותרת לטבול ביום, ואי נדה היא שמיני הוא, דבלא יום הראיה ספרה ז', אלא משום דר"ש [דתניא ר"ש אומר] [דאמר] אחר תטהר אחר מעשה טבילה תטהר הזבה אפילו ביום שביעי, אבל אסור לעשות כן לטבול ביום השביעי, משום (סרך בתה כדפרישית או) [אח"כ מצאתי מהרר"ו כן כתב בכמה ספרים, ומהררי"ם רשם קצת עליו למחוק, וכן נלע"ד שטעות הוא, שהרי לא שייך כאן סרך בתה אם לא מטעם שמא תבוא לידי ספק זיבה, דבלאו האי טעמא לא תמצא שום טעות, דמנ"מ אם טבלה ביום ז' והלא הוא יום ח' לראייתה, ודו"ק. עכ"ל] שמא תבא לידי ספק ויהיה בספק בועל נדה, שאם תראה אחר כך קודם שתחשך סותרת כל מה שספרה. הלכך האידנא דחשבינן להו לכולהו ספק זבות לספור ז' נקיים, תטבול בליל ח' לילה שאחר ז' נקיים ולא ביום אפילו בשמיני, אא"כ מפני הסכנה כדפרישית. ורשב"ם היה מצריך ללכת לטבול לאחר חשיכה. ור"ת לא היה מצריך רק כשתשוב תהיה חשכה. ורבינו משולם התיר בעיר א' שהיה לחוש משום גנבי ואבולי לאשה אחת שתחוף בע"ש שהיה ז' שלה, ולטבול למחרת ביום השבת שהוא יום שמיני. ור"ת אסר, משום תרי קולי לא אשכחן דשרי תלמודא כי הדדי, חדא למיטבל ביום דאיכא למיחש משום סרך בתה, וקולא אחרת דהרחקה חפיפה מטבילה כגון לחוף מע"ש ולטבול למחרת, זה לא מצינו.
